תולדות הלהקה
סיפורה של להקת "הגבעטרון" מתחיל בראשית שנת 1948, כשחבורת זמר מגבע שבעמק יזרעאל ליוותה בפזמונים ומערכונים בעלי תוכן מקומי את חנוכת מגרש הכדורסל בקיבוץ. החבורה כינתה את עצמה "הגבעטרון" – שילוב שמו של הקיבוץ עם שמה של להקת "הצ'יזבטרון" ממלחמת השחרור. חבורת הזמר הצעירה התחילה להופיע באירועים פנימיים של הקיבוץ בליווי אקורדיון. הם הופיעו כחובבים, ושרו בעיקר פזמונים שכתבו חברי הקיבוץ למנגינות שאולות, רובן מלודיות רוסיות.
ב-1961 הופיעה הלהקה ב"פסטיבל הקיבוץ" בתל-אביב. שם הפגיש אותם המפיק זאב חבצלת כלהקה בעלת קולות ומוזיקאליות יוצאי דופן עם המלחין נחום היימן, שהתגורר באותה עת בקיבוץ בית-אלפא הסמוך לגבע. היימן עבד אז עם הרכב נגנים מקיבוצי האזור, "חמישית גלבוע" שמו. הוא התחיל לעבוד עם "הגבעטרון", בליווי נגניו. הלהקה הופיעה ברחבי הארץ, וכעבור זמן קצר הוציאה את תקליטה הראשון, "לאן נושבת הרוח", לזכרו של זאב חבצלת שנספה בתאונה. "היימן לקח את הלהקה החובבנית, והפך אותה לחבורת זמר", מספר יואל פרנס, מנהל "הגבעטרון". עם דני אור-סתיו הוציאה הלהקה את תקליטה "שירי הצריף".
בתום שבע שנות עבודה משותפת יצא היימן לחו"ל, והלהקה התחילה לעבוד עם דב כרמל חבר קיבוץ דליה. כעבור שלוש שנים תפס את מקומו חיים אגמון. כמה משיריו של אגמון, כמו "ים השיבולים" ו"עמק שלי", (מילים: יצחק קינן. קינן ואגמון שניהם תושבים לשעבר של העיר בית-שאן) היו לנכסי-צאן-ברזל בשירה העברית העממית. אחריו באו צביקה כספי שיצר עם הלהקה את תקליטיה המוצלחים ביותר שחלקם זכו בציון של תקליטי זהב ותקליטי פלטינה, והמנהל המוזיקלי הנוכחי, אילן גלבוע.
בתקופתו של חיים אגמון חידשה "הגבעטרון" גם את אופי הופעותיה והתחילה לעבוד עם בימאי. הבימאי הראשון שלה היה בני פורת. לימים החליפו אותו אהרון הרצוג ואלה אלתרמן, וכיום הבימאי הוא דני ליטאי.
בהופעותיה הרבות הביאה הלהקה את שירי ארץ-ישראל לכל פינה בארץ. "הגבעטרון" הופיעה באירועים רשמיים רבים, והרבתה להופיע גם בהתנדבות – בבתי-חולים ולפני חיילי צה"ל. בעיתות מלחמה התנדבו זמרי הלהקה להופיע בכל מקום שהיו בו חיילים, לעתים גם לפני שלושה או ארבעה חיילים במוצבים ברמת-הגולן או במעוזים המרוחקים
ביותר בסיני. מובן שגם זמרים מן הלהקה גויסו במלחמות לשירות מילואים.
באחת ההופעות במלחמת יום-הכיפורים שמחו החברים לגלות בקהל את חברם מפקד הפלוגה, יואב נחשון. הוא כמובן הצטרף אליהם על הבימה.
סגנונה המיוחד של להקת "הגבעטרון" קנה לו מקום של כבוד בלב הקהל הישראלי. היא הוציאה יותר מעשרים אלבומים, ועל שישה מהם הוענק לה "תקליט הזהב", המציין מכירות רבות. בשיא הצלחתה של הלהקה, בשנות ה-80, נקבצו יותר מ-120 אלף צופים להופעתה בפארק הירקון בתל-אביב. הלהקה שיתפה פעולה עם זמרים רבים מן השורה הראשונה של הזמר העברי, בהם יורם גאון, שושנה דאמרי, יהודית רביץ, חנן יובל ואחרים. "הגבעטרון" הרבתה להופיע גם בחוץ לארץ ולייצג את ישראל ולהביא את צליליה המיוחדים של המוזיקה הישראלית לקהילות יהודיות ברחבי העולם. בשנת 1972 היא זכתה בפרס "כינור דוד",
ובשנת 1992 הוענק לה פרס ההסתדרות. ב-2008 קבלה את פרס ישראל על מפעל חיים.
על אף הרמה המוזיקלית הגבוהה ועומס ההופעות והחזרות, כל פעילות הלהקה נעשית בהתנדבות. חבריה אינם מקבלים שכר, וממשיכים לעבוד בענפים השונים בקיבוץ. גם לאחר שהם חוזרים מהופעה באישון לילה הם קמים בשש וחצי בבוקר שלמחרת ומתייצבים לעבודה.
ב-1982 הוזמנה הלהקה להופיע לפני הנשיא רייגן בבית הלבן, אך החליטה לדחות את ההזמנה היוקרתית בשל עומס העבודה בקיבוץ. "להיות ב'גבעטרון' זו בחירה", אומר פרנס מנהל הלהקה. "זו עבודה קשה, אבל יש בה גם הרבה הנאה. גם מהמוזיקה וגם מהחברות האמיתית בתוך הלהקה. אנחנו כמו משפחה". אכן, ב-60 שנות פעילותה היו בין חברי "הגבעטרון" אחים, אחיות, בעל ואישה, גיסות ואפילו אם וילדיה.
"ההרמוניה של הלהקה נעוצה בשורשיה", מסביר פרנס. "חברי הגרעין שייסדו את קיבוץ גבע ב-1921 היו עולים מרוסיה. הם עבדו מבוקר עד ערב, ונהגו לשיר תוך כדי עבודה. זאת המסורת שהם ירשו מהוריהם, וזאת המורשת שהם הנחילו לבניהם, מייסדי הלהקה. הצליל של ה'גבעטרון' עדיין צבוע בצלילים הרוסיים הנושנים".
צליליה של הלהקה, שהוקמה כמעט באקראי בקיבוץ גבע עם קום המדינה, היו ברבות השנים לאחד מסמליה המובהקים של ההתיישבות העובדת ושל ארץ ישראל היפה. היא שימשה השראה למאות חבורות זמר שקמו בעקבותיה.
"שירת ה'גבעטרון' היא שירת אהבה לעם ולארץ", מסכם פרנס, "ואם הצלחנו לתרום למדינה אפילו מעט שפיות ואופטימיות, זה שווה כל מאמץ".